מנחה: אדריכלית אורית פנחס

מגישים נוספים: ירדן צרפתי ורון שנהב

​

 

​

 

 

הבחנה

​

מודל החיים הנוכחי אינו רלוונטי עוד. המודל שהתבסס בעקבות המהפכה התעשייתית ב-1880 מלווה אותנו גם בשנת 2021, על אף השינויים הרבים שהתחוללו במהלך השנים ובדגש על שנת 2020 בה הקורונה נכנסה לחיינו וטרפה את הקלפים.

​

פער בין התפתחות הטכנולוגיה לבין התפתחות האדריכלות

ההתפתחות האדריכלית לאורך ההיסטוריה יצרה תרבות בנייה עמידה ביותר לתלאות הזמן. בניינים מתוכננים כך שיחזיקו בין 50 ל-100 שנים. מדובר בחשיבה שהייתה מצוינת בעבר, יצירת ארכיטקטורה יציבה ועמידה, אולם בעשורים האחרונים אנו עדים לשינוי חברתי משמעותי וחסר תקדים, שינוי שאותו ניתן לכנות "האקספוננציאל הטכנולוגי". לאורך ההיסטוריה הטכנולוגיה תמיד התפתחה בקצב איטי יחסית, מה שאפשר לארכיטקטורה להתפתח בעקבותיה בקלות. כך צעדו השתיים זו לצד זו במשך אלפי שנות היסטוריה אנושית. מאז המהפכה התעשייתית משהו השתנה, הטכנולוגיה החלה להתפתח בתנאי מעבדה סטריליים ובקצב אקספוננציאלי- כאשר כל גילוי מחדש מביא לגילויים חדשים רבים. נקודת מפנה משמעותית הינה השנה האחרונה בה וירוס הקורונה נכנס לחיינו ושינה את אורח החיים לתלויים עוד יותר בטכנולוגיה המתפתחת. ההתפתחות היא מהירה ולארכיטקטורה עם מגבלותיה הפיזיות הרבה יותר קשה להדביק את הפער ולשרת את הצרכים החדשים והמשתנים של המשתמשים.

​

פגיעה בזהות האישית

מודל החיים הנוכחי שהתפתח לאחר המהפכה התעשייתית מאופיין בייצור מסות חזרתיות ומתועשות השואפות להתאים לטווח רחב של משתמשים. תוצרים אלו מביאים לפיזור אובייקטים אחידים ההופכים את המרחב לגנרי ומאבדים מהפעילות האנושית ומחיי היומיום. יתרה מכך, גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הצרכים והרעיונות האינדיבידואליים השונים מאדם לאדם ובכך נפגעת הזהות האישית של הפרט.

 

מחסור בקרקע

אוכלוסיית העולם, וישראל בפרט בגדילה חסרת תקדים. כתוצאה מכך הצפיפות העירונית גוברת, הבניה מגיעה לגבהים חסרי פרופורציה אנושית, והקשר לקרקע ולחיי הקהילה העירוניים מטשטשים. הקרקע נותרת צפופה עם מעט שטחים ציבוריים פתוחים, וכל אלה מאלצים בחינת אופציות תכנוניות חדשות.